האדם ראשית לכל קיים, פוגש את עצמו, חורג אל העולם, ומגדיר את עצמו לאחר מכן… בתחילה אינו ולא כלום. הוא ייהפך למשהו לאחר מכן, ואז הוא יהיה מה שיעשה מעצמו. מכאן, שאין דבר הקרוי טבע האדם… הוא אינו מה שהוא חושב שהינו, אלא מה שהוא מבקש להיות לאחר אותה קפיצה לקראת קיומו: האדם אינו אלא מה שהוא עושה מעצמו..
אם אמנם הקיום קודם למהות , הרי לעולם לא יהיה אפשר להסביר את מעשה האדם במסגרת המסוימת והנתונה של הטבע האנושי. במילים אחרות , אין דטרמניזם; האדם הוא חופשי, האדם הוא חירות. ואם אלוהים אינו קיים, אין עוד סולם ערכים וציוויים היכולים להצדיק את התנהגותו. נשארנו איפוא ללא ממלכה מאירה של ערכים, שבה נוכל למצוא הצדקה או תירוץ למעשינו. נותרנו לבד, ללא תירוץ. זאת כוונתי כאשר אני אומר כי האדם נידון להיות חופשי. נידון, כיון שהוא לא ברא את עצמו, ואף על פי כן חופשי, מאחר שברגע שהוא הושלך לתוך העולם הוא אחראי על כל מעשיו.
(ז'אן פול סארטר)
לאדם אין טבע, אלא היסטוריה… אין האדם דבר או חפץ אלא דרמה… חייו הם משהו בו חייבים לבחור, אותו חייבים ליצור. האדם אינו אלא בחירה ויצירה זו. כל אדם הוא המחבר סופר של עצמו, ולמרות שהוא יכול לבחור בין היותו סופר מקורי או סתם חקיין, אין הוא יכול לברוח מבחירה… הוא נידון לחופש. להיות חופשי פירושו, להיות בעל יכולת להיות משהו שונה ממה שהאדם כרגע. פירושו, לא להיות מסוגל להטביע עצמו, אחת ולתמיד, בטבע או במהות נתונה או קבועה כלשהי…. לא רק בכלכלה, אלא גם במיטאפיסיקה, האדם חייב להרוויח במו ידיו את לחמו לזכות בחייו הוא.
(חוזה אורטגה אי-גאסט)
האדם קיים. הוא אירוע טהור של התקיימות. מהו או מיהו האדם, זאת א"א לקבוע במשך אירוע זה של התהוות. לאדם אין טבע קבוע מראש, ושום תנאים א-פריורים להתקיימותו… אולם כאדם הוא מתקיים, הווה אומר: הוא מצוי תמיד מעל ומעבר לכל הקבעה והגדרה חד-משמעית… האדם, על כן, הוא תמיד מה שהוא עושה מעצמו. בינתיים אין הוא מאומה. בהווה, ברגע עכשווי זה, הוא תודעה ספונטאנית ודינאמית בלבד, ותודעה זו הרי זה לא-יש, בדומה לחורים בגבינה השוויצרית. אין היא ניתנת להקבעה סטטית, ועל כן א"א להגדירה, לנסחה ולסמנה בתווית כלשהי.
(יעקב גולומב)
מעצם טבעו לוחץ האדם בכיוון ה"היות" שלו כמידת האפשר, בכיוון מימוש מושלם יותר של אישיותו, ממש באותו מובן מדעי נטורליסטי שעל הבלוט ניתן לומר שהוא לוחץ לקראת היות עץ אלון, או שהנמר לוחץ לקראת נמריות מלאה…
בעיקרו של דבר האדם לא מעוצב בתור אנושי ואינו מחונך להיות אנושי. תפקידה של הסביבה הוא בעיקרו של דבר להרשות לו או לעזור לו להביא את הפוטנציאלים שלו – ולא של הסביבה – לידי מימוש. כשם שזרועותיו, רגליו, מוחו ועיניו נמצאים לו ואופייניים למין הביולוגי שלו, כן נמצאים לו כושר היצירה, הספונטניות, העצמיות, האותנטיות, הדאגה לזולת, היכולת לאהוב, הערגה לאמת כפוטנציאלים עובריים מעצם לידתו.
(אברהם מסלאו)
הניסיון הרב שהצטבר אצלנו בטיפול בפגועי ראש חמורים מאוד מוכיח בצורה חד משמעית שחלקי מוח שנפגעו, ואתם תפקודי מוח שונים כמו דיבור, התמצאות במרחב, זהות עצמית, זיכרון, כושר תכנון, קריאה, כתיבה וחשבון, ניתנים לשיקום… אכן, אחרי שהפסיכולוגיה נפרדה מהפילוסופיה והיא שאפה להפוך למדע מדויק כמו הפיזיקה והמתמטיקה, הכימיה והביולוגיה, היא עשתה הכול כדי להוכיח באמצעים מתמטיים-סטטיסטיים שאין כל דרך לשנות את אשר קבעה התורשה. כמדע, היא הייתה צריכה למדוד את האדם; ואם האדם משתנה, מה ערך יש למדידות? והשותפות שנרקמה בין החינוך לפסיכולוגיה הייתה לרועץ לחינוך, כי היא הביאה את התפיסה האומרת שהחינוך אינו מסוגל לשנות את אשר התורשה והגנים קבעו. תפיסה זו, שהשפיעה רבות על אנשי תיאוריה ומעשה בתחום החינוך, אכן ריפתה את ידי אלה ששאפו לשפר את איכותם תפקודם ורמתם של בני אדם, ובעיקר כאלה שתפקודם הלקוי נבע משייכותם לגזע מסוים או למעמד סוציו-אקונומי נמוך, שכן ההנחה הייתה שכל ניסיון להשקיע בחינוכם כדי להעלות את רמת תפיסתם, חשיבתם, שיקוליהם ויכולתם לתכנן לא יוכל להביא להצלחה של ממש.
(פרופ' ראובן פויירשטיין – חתן פרס ישראל 1992)
בן אדם, עלה, למעלה עלה
עלה למעלה, עלה בן אדם
עלה, למעלה עלה
כִּי כֹּחַ עַז לָךְ
יֵשׁ לָךְ כְּנָפִי רוּחַ,
כְּנָפִי נְשָׁרִים אַבִּירִים.
אֶל תכחש בָּם
פֶּן יכחשו לְךָ.
דּרושׁ אוֹתָם –
דרוש בן אדם
ויימצאו לך מיד.
(הראי"ה קוק )
